<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' חולין</h1>
<h2>דף ד.</h2>
ת"ר [פסחים מ"ג ע"ב] כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו וגו' אין לי אלא חלב תמימים הראוים ליקרב וכו', וחלב חיה אע"ג דק"ל חיה בכלל בהמה לסימנין, שני הכא דכתיב [ויקרא ז'] אשר יקריבו וחיה לא חזיא לקרבן. את החלב המכסה את הקרב היינו פריסותא, אשר על הקרב היינו חלב [שעל המסס ובית הכוסות, ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלב] שעל הדקין, והיינו ריש מעיא באמתא [חולין צ"ג ע"א]. ושעל גבי הקיבה באקשתא אסיר, ודאיתרא בני א"י אכלי ליה, ובני בבל אסרי ליה, ואנן אסרינן ונהגינן ביה איסורא. אשר על הכסלים היינו תרבא דאקליבוסתא היכא דליפן אטמתא, חלב שעל הכליות היינו תרבא דצרוותא, וכולהו הני דמו לחלב המכסה [את הקרב] שהן תותב קרום ונקלף, בר מחלב שעל גבי הקבה שאינו תותב אלא מעט כאן ומעט כאן. ואליה אע"ג דלענין הקרבה חלב הוא, לענין אכילה רחמנא שרייה [כריתות ד' ע"א], מ"ט דכתיב כל חלב שור וכשב ועז למאי אצטריך, אי לאפוקי חיה מאשר יקריבו נפקא, אלא הכי קאמר רחמנא [דבר] השוה בשור וכשב ועז אמרתי לך לענין אכילה, [אבל] אליה כיון דבשור ועז לא קרבא לגבי מזבח שריא.
וכתב אחד מן המחברים להשיב את המינין הכי, ועל האליה שאוסרין, תשובתן מן התורה שאע"פ שאליה ויותרת הכבד ושתי הכליות היו קרבין לגבוה, לא אסר הב"ה כי אם חלב בלבד, ואליה ויותרת הכבד וכליות לא נקראו חלב, שכן כתיב [שמות כ"ט] ולקחת מן האיל החלב והאליה וגו', שחלב לחוד לעצמו ואליה לחודה לעצמה, והיא אבר בפני עצמה, וכן הוא אומר [ויקרא ח'] ואת החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן ללמדך שהחלב אשר על הקרב לבד ויותרת הכבד לבד, וכן את שתי הכליות ואת החלב דכליות עצמן לא נקראו חלב לפיכך אין בהן צד איסור. וכתוב א' אומר [ויקרא ח'] ויקח את החלב ואת האליה [וגו'], חלב לבד [ואליה] ויותרת הכבד לבד וכליות לבד, ולא נקרא חלב כי אם מה שעליהן. ואע"פ שכתוב במקום א' [ויקרא ג'] חלבו האליה תמימה, פירושו כחלבו האמור לענין תרומה בהרימכם את חלבו ממנו שצריך להפריש תרומה מן המיטב, אף חלבו האמור כאן לענין שלמים מן המיטב שבו, שאלו היתה אליה חשובה חלב מפני מה אינה קרבה לגבוה כי אם בכבש ואיל בלבד, ללמדך שהאליה אינה נקראת חלב והיא מותרת היתר גמור, וכן הכליות ויותרת הכבד, שלא נאסר כי אם החלב לבדו. ועוד כתיב כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו חלב הקרב בשור וכשב ועז, יצאתה אליה שאינה קריבה בשור ועז כי אם בכשב בלבד.
<h2>דף כא:</h2>
תנינן בכריתות [כ"א ע"ב] אמר רב [דם] דגים שכנסו ולית ביה קשקשים אסור. ואמר רב ששת דם מהלכי שתיים אפילו מצות פרוש אין בו, ודוקא דלא פריש, כדתניא דם שעל הככר גורדו ואוכלו, ושל בין השניים מוצצו ואינו חושש. וחלופא בחלב דבפריש שרי ולא פריש כיונק שקץ כדתניא בכתובות בפרק אע"פ שאמרו [ס' ע"א]. רבי שמעון ברבי אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול (את) הדם, מה דם שנפשו של אדם חותה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן [הפורש מהם] על אחת כו"כ שיזכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות, רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
<h2>דף כב.</h2>
גרסינן בכריתות בפרק דם שחיטה [כ"ב ע"א] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, אמר ר' זירא אמר רב לא שנו אלא בלב עוף שאין בו כזית [אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת]. ומותבינן עליה דם הטחול דם הלב דם הכליות דם איברים הרי אלו בלא תעשה, כי קתני דאין חייבין עליו כרת בדם דיליה, כי קאמרי' בדם דאתי ליה מעלמא, [מעלמא] מהיכא אתי ליה, אמר ר' זירא בשעה שהנשמה יוצאה משריף, פי' מגמע כמו שורפה חיה. כבד אין ראוי אלא לצלי, ואחר שנצלה מותר בין בטגון בין בקדירה, וכחל אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו בקדירה, אבל כבד אין לו תקנה בקדירה בקריעת [שתי וערב וטחו בכותל]. והני מילי בדקה משום שורייקי קטיני, אבל בתורא דאלימי ומצי למשקלינהו שפיר דמי. והעוף כיון שפותחו מלמטה ומוציא את בני מעיו כולן ומנקה אותן מבפנים כראוי ופותח את הצואר ומוציא את הורידין ומשליכן ואח"כ מולחו כראוי ורוחצו אפילו לקדירה מותר, ואין אנו חוששין לחותכו אבר אבר כי עוף אינו דומה לבהמה שצריך לנתחה אבר אבר [מפני כמה גידין וכמה חוטין שיש בה]. כל זה כתב הרב. ועכשיו [אני] אומר שיש בעוף גיד אחד [של דם] בין הירך והצלעות [שצריך להוציאו או לחתכו יפה ולמלחו].
